שוב פעם התעצבנתי על הילדים. לא שזה הישג כל כך קשה, הם באמת מעצבנים לפעמים שאפשר להשתגע. אם זאת נזכרתי בבדיחה ששמעתי בהרצאתו של יונתן צ'רצ'י:
ילד אחד היה מאד בעייתי בבית הספר. המורה כבר לא ידע מה לעשות והחליט להזמין את ההורים לשיחה. במהלך השיחה הוא הצליח לשכנע אותם שיש לילד בעיות קשות ואולי כדאי לו לקחת איזה רטלין או משהו. ההורים שהשתכנעו אמרו בסדר, אבל לא נעים שהילדים בכיתה יראו אותו לוקח את הכדור. "אין בעיה" אמר המורה, "אני אשלח אותו באמצע השיעור להכין לי קפה, אתן לו ספל וצלוחית ובהגנב אשים לו את התרופה שם. כך הוא יוכל לקחת את התרופה בחוץ ואף אחד לא ידע.
אחרי חודש באו שוב ההורים לביקור ושאלו איך הולך. "נפלא" אמר המורה "אי אפשר לבקש יותר, הילד מושלם, חמוד, מוכשר, פשוט מושלם". ההורים המורשמים באמת שמחו ואז הם קראו לילד לשאול אותו אם גם הוא חש בשינוי.
כששאלו את הילד איך הוא מרגיש שהתרופה עזרה לו הוא ענה " בכלל לא לקחתי את התרופה…"
מה?! מה זאת אומרת…
"כל פעם שהמורה שלח אותי להכין לו קפה, שמתי את התרופה בקפה שלו"….
ובכן, קחו רגיעון והרגיעו את עצמכם. אני החלטתי שכל עוד אני בשליטה, אני רגוע ולא מתעצבן. הם עדיין מעצבנים אבל כל פעם שזה קורה אני לוקח לעצמי רגיעון וירטואלי ומנסה להירגע. בסוף השליטה בידיים שלנו.
presentit 
קצת ווישפול טינקינג נראה לי, אבל בכל זאת שאיפה נאה 🙂 אבל קצת יותר ברצינות, אני מאמינה שאי אפשר ממש להימנע מלהתעצבן, במיוחד כשמדובר בחבר'ה המיוחדים שלנו, שאיכשהו מעוצבים כך (אני יודעת, יודעת, לא במקרה) שהם לוחצים לנו על כל הנקודות המתאימות. לא שזה סבבה לצעוק עליהם, כי זו הפעלה של אלימות ואחר כך תמיד אני כועסת על עצמי, אבל זה פשוט אנושי… אז הרגיעון הוירטואלי שלך (אהבתי!) יכול לעזור, אבל אם תצא מזה מן אבא פוקר פייס כזה, שמחזיק את הכעס במקומות חבויים, לא נראה לי שזה יהיה טוב לאורך זמן. מצד שלישי ההתכוונות הזו יכולה כנראה להועיל על מנת להפחית את ההתעצבנויות, אבל לא למנוע אותן לחלוטין וזה נשמע בסדר גמור. טוב כבר דיברתי יותר מדי ואמרתי דברים והיפוכם אז אני אפסיק, תודה 🙂
צודקת. לפחות עם החשיבה הזו יהיה מאזן בין להתעצבן ולהשאר קול. בסוף כולנו בני אדם ובנויים מאותם חומרים. רק קצת יותר שליטה.